אחד הטיפולים הכי מרגשים שלי

אחד הטיפולים הכי מרגשים שלי הוא הטיפול ביפה (שם בדוי) כי בטיפול הזה באות לידי ביטוי רבות מהיכולות שלי ומעקרונות הטיפול לפי כמה גישות. הסינרגיה בין הגישות, ההתאמה המושלמת של הצורך שלה והכלים שיש לי כדי לעזור לה לעשות תהליך אמתי של שינוי היא מושלמת.

כשאני חושב על זה, זה מזכיר לי גם את הטיפול בכרמלה (שם בדוי) ואח"כ אוסיף מעט על רמי, ועל שאול כבר דיברתי בפוסט קודם אז לא אוסיף אותו למרות שגם אצלו כמו אצל שלושתם – הסינרגיה הזו שילוב הגישות – התאמת כלי העבודה לצורך של כל אחד מהם יוצר אפקט של שינוי כל כך בולט שהם יוצאים מכליהם כדי להודות לי.

בגדול זה בעקר השילוב של פתיחת קיצורים עם הלימוד כיצד לשחרר. אלא שכשאני אומר את זה ככה, זה נשמע יבש, בעוד שבמציאות כל נושא בפני עצמו הוא דרמה וההבנות של ההקשרים של הנושאים האלה לתוך החיים שלהם הן דרמה מכופלת. איך אמר לי רמי – זה לא רק שהגוף שלי, שהשרירים שלי השתחררו – זה הראש שלי שהשתחרר! משהו כל כך רגוע עכשיו, כל כך זורם מעצמו, שזה תחושה שכבר שנים לא חוויתי! גם הוא וגם יפה השתמשו במילים – אני מרגיש/ה שנולדתי מחדש! גוף חדש הרגשה של להיות בגוף חדש.

זה לא רק שהגב שלי כל כך משוחרר עכשיו אלא שההרגשה של "הגב שלי הוא גב חדש, גב משוחרר – נעים להיות בו!"

ואיך זה מושג? זה לא כל כך פשוט, זה לא רק עיסוי – כל עיסוי נותן איזו שהיא הרגשה נעימה בגוף, אבל ההרגשות המיוחדות האלה שיש להן קודם כל תוקף הרבה יותר ארוך מעיסוי רגיל, כלומר זו הרגשה שנשארת ימים ובעקרון אצל יפה זו הרגשה שהולכת ומתעצמת בגוף. כן ברור שאחרי פעילות מאומצת יהיו שוב כאבי גב אבל המהירות שהיא משתחררת מהם – בטיפול אחד ואז בטיפול הבא היא כבר בגבהים חדשים של הרגשה ששנים רבות לא הייתה בה – זה בגלל שזה תהליך מתמשך, והגוף לא נסוג לאחור משבוע לשבוע אל רק אם היו כאמור מאמצים מיוחדים כמו הבישולים לחג וכדומה.

בטיפול הקודם, יפה נזכרת במצב שבו היא כבר לא האמינה שאי פעם תיפתר מכאבי הצוואר שלה, והיום זה כבר לא הנושא, הכאב צוואר איננו כבר זמן רב! היום טיפלנו במקורות לכאבים שסבלה מהם כשהגיע – כן איך לא – העקמת. עקמת לא קטנה, אלא שלא תמיד אנשים מבינים את ההשלכות של העקמת וכיצד בסופו של דבר היא הייתה הגורם שמאחורי סבל רב ומתמשך – סבל ששום רופא לא יידע לשייך אותו לעקמת!

למה?

כי רופאים לא מבינים בתפקוד תנועתי (מלבד רופאי ספורט מומחים לתחום שהאדם המצוי לא זוכה לפגוש אותם), לכן מבחינת הרופא העקמת זה מה שמודדים כזווית סטייה של החוליות לאורך עמוד השדרה. מזווית מסוימת הוא ימליץ על טיפול מסוים לפי דרגת הזווית קודם לפיזיותרפיה ובעקר שיטת שרוט, אח"כ למחוך ואח"כ לניתוחים שונים לפי גודל הזווית ועוד נתונים שמנבאים את ההתקדמות של העקמת).

מה שהרופא לא מתייחס אליו בכלל! זו העובדה שביסודה של כל עקמת ישנו שריר מכווץ! שריר מכווץ כרונית! שריר שיוצר בסביבתו כיווץ תבניתי – כלומר כיווץ שאיננו כרוני אלא הוא סוג של הרגל – הרגל שקשה מאוד לשנות אבל אפשרי!

הרופא גם לא יידע להתייחס לגורם השני בעקמת שהוא השריר החלש! שריר חלש כרונית! כאשר יש גם את הגורם השני, אז העקמת מוחמרת מכיוון שהשריר המכווץ כרונית (חזק) מושך אליו את החוליות ואם השריר החלש נמצא בדיוק בצד השני של עמוד השדרה, אז ההתנגדות למשיכה הזו של החוליות קטנה מאוד ולכן תיווצר זווית משמעותית בחוליות. (דווקא לנושא הזה יודעים להתייחס יפה בשיטת שרוט וגם מורים מומחים ליוגה טיפולית עשויים לדעת כיצד להתייחס לזה).

עכשיו מגיעה אלי יפה כבר בגיל מבוגר, והגוף שלה בנה הרגלי כיווץ סביב הכיווץ הכרוני – במקרה שלה זה ממש כמו ברוב המקרים שני מקומות מכווצים כרונית – אחד במותן ואחד בשריר החזה הקטן. במותן זה יכול להיות אחד הזוקפים ולפעמים המרובע המותני (Q.L) וסביבו מתקשח כל האזור. לא נתייחס כרגע לשריר פנימי יותר שגם לו יש השפעה מכרעת כי זה לא העניין כרגע, אלא להבין שהעבודה מתחלקת לשניים: הכיווץ הכרוני שסביבו התפתחה תבנית של כיווץ כהרגל כיווצים  שיוצרים שכבות של הידבקויות שמקצרים מאוד את השרירים בסביבה, גורם שבגללו אדם כזה נראה כך שצד אחד באגן שלו מורם יותר למעלה ואחורה או למעלה והצידה. בכל מקרה ממש לא סימטרי – לא ישר!

כדי ליישר את המבנה צריך להמיס את ההידבקויות האלו בעזרת לחץ מדויק – לחץ שיוצר חום שממיס את ההידבקויות ואז תנועה רכה עדינה ומתמשכת שמותחת את ההידבקויות. ככה פותחים אותן אבל זה הרי פוגש כאב!!! וזה פוגש את התבנית – לכווץ את האזור ובמיוחד אל מול מגע שמורגש כמאיים! כאן מתחיל החלק השני וכאן מתחילה האומנות – כיצד לגרום למטופל לשחרר למרות הלחץ והכאב הראשוני – כיצד להרשות לשינוי במבנה להתרחש! כאן באה לידי ביטוי הגישה של טרייגר שמלמדת את שני הצדדים איך לפעול ברכות, תוך כדי שחרור ומינימום מאמץ! איך לזהות תוך כדי ההתרחשות את העובדה שהגוף נתמך כל הזמן. הזיהוי הזה הוא מה שיוצר שחרור באופן אוטומטי, אבל זה תפקידי כמטפל/מורה לכוון את תשומת הלב של המטופל לתמיכה שקיימת. באותו זמן גם אני בעצמי מזהה את התמיכה לגוף שלי וזה גורם לי עצמי שחרור – כך אנחנו שנינו לא נכנסים למאבק כוחות אלא עושים פעולה מודעת של המסת הידבקויות הפאסיה והארכה מחדש של הקיצור השרירי שהמטופל עצמו יצר.

היום עשיתי עבודה כזו עם יפה ואתמול עבודה דומה עם רמי, ההבדל הוא שרמי הוא רק בתחילת התהליך, וההתרגשות שלו עצומה מהתוצאה, כך שבערב הוא מספר לי בטלפון איך לא רק הגוף השתחרר אלא הראש השתחרר לו. ויפה מספרת שהעבודה איתי נותנת לה תיקווה וכוחות להמשיך, זו לא רק תחזוקה בשבילה אלא התהליך עדיין מוביל אותה קדימה לעוד ועוד מחוזות של שחרור, חופש והרגשה נעימה בגוף – ומן הסתם החיוך המתפשט מסגיר את הרווחה של הנפש גם!

מודעות פרסומת

למה חשובה כל כך תחזוקה?

dsc_6255רוב האנשים שמגיעים לקליניקות של רפואה משלימה (לגבי רפואה זה מובן מאיליו) מגיעים אליה לקבלת טיפול במצבים אקוטיים אבל התופעה הזו נוגדת את מהות הרפואה המשלימה שבד"כ מכילה בתוכה אלמנט חינוכי, שינוי הרגלים, ובניית תהליכים שיקומיים לשיפור החיים בגוף.
התחום שאני עוסק בו הוא תחום החיים בגוף ברמת החוויה הפיזית – מתעסק באיך זה לחיות בגוף, ואיך זה יכול להיות. מה אם הייתם יודעים בביטחון מלא שאפשר שהחוויה של החיים בגוף תהיה נעימה יותר, ומספקת יותר?

חלק מאתנו מנסים למצוא את החוויה הזו דרך עיסוק פיזי כמו סוגי ספורט שונים ועד חוויות של ספורט אקסטרים – על מנת להעשיר את החוויה הקיומית ולהכניס אליה אף ריגוש ותחושה של – כדאי ושווה לחיות!
אבל מה אם היה מתברר לכם שספורט אתגרי או אקסטרים הם לא הדרך היחידה למלא את החלל הזה של ההנאה החסרה מהקיום עצמו? ומה אם הייתי מגלה לכם שאפשר ליהנות מכול רגע של הקיום הפיזי שלנו מבלי לשנות באופן רדיקלי את התכן של מה שאנחנו עושים בחיים? – האם הייתם מתעניינים מספיק כדי לבדוק אם לא עוד אחד מנסה למכור לכם משהו? – שהרי אנחנו מדברים כאן על חווית הקיום עצמה – האם זה מעניין בכלל?

ובכן מפליא או לא, את רוב האנשים זה לא ממש מעניין, אנחנו לא נמצאים בחוויית הקיום, אנחנו, נמצאים בחלימה על הקיום הווה אומר אנחנו בראש, במחשבות, בדמיונות והכי הרבה בחזרה על מה שכבר היה, לא משנה מה, בחוויה הקיומית בגוף אנחנו רגעים ספורים ביום בלבד!
ואת זה אפשר לשנות!
הרבה אנשים נחשפו לאחרונה יחסית לשיטת האופונופנו המופלאה שמלמדת אותנו כיצד לשנות את הדיסק בראש, שכן הדיסקים שלנו כאמור חוזרים על עצמם כל הזמן ולא פשוט לצאת משם. אבל האופונופונו מגדיר יציאה ממחשבה אחת למחשבה אחרת, אומנם זו יציאה ממשית מעבדות לחירות, מאוטומטיות לבחירה חופשית אבל במהות נשארנו במחשבה.

יסלחו לי כל אלה שרואים אי דיוקים בדברים שלי שהרי אלה משמשים כאן רק הקדמה כדי לומר שאפשר גם לעשות שינוי מהותי – שיש בו גם סוג של מימוש, – בקיצור אפשר להיות נוכח בגוף. נשמע פשוט, אבל אנחנו לא שם!

אז איך אפשר להיות נוכח בגוף? ומה זה קשור בכלל לתחזוקה ומה לזה ולאופונופונו – למה לערבב דברים?

 אז זהו שהכול מחובר וכדי ליהנות באמת מהסלט הזה יש טעם לזהות את המרכיבים.

איך אפשר להיות נוכח בגוף?

אין פשוט מזה, ברגע זה, נזהה את הלחץ שבין הגוף שלנו לבין מה שתומך אותנו, כיסא, ספא כורסא וכד'. נזהה את קיום הגורם התומך – למשל הכיסא, כיוון שהלחץ מאפשר לנו לזהות אותו תחושתית, באותו רגע אנחנו גם מזהים את קיום הגוף הפיזי שלנו. – זיהוי הקיום הפיזי הוא נוכחות בגוף נקודה. שימו לב כמה מהר אנחנו מאבדים את זה – הנה עולה מחשבה, מה פתאום, לזה אתה קורא נוכחות? נוכחות זה הרבה יותר מזה, זה להרגיש את הקיום הפיזי בכול חלק של הגוף, או לפחות נוכחות מתקיימת בכול מקום בגוף בו מרגישים את הקיום הפיזי. – נכון. מסכים, וגם להבנות נוספות אני מסכים, אבל אנחנו עוסקים כרגע בעובדה הפשוטה שאנחנו כבר לא שם, כבר לא בנוכחות/זיהוי הקיום הגופני , כיוון שאנחנו נלקחנו ע"י המחשבות! ומבחינה זו כרגע לעניינינו לא חשוב איזה מחשבות.

מה שנחמד וטוב זה שגם הדרך חזרה לנוכחות בגוף יכולה להיות מהירה באותה מידה אלא שכאן אם זה לא פצע או מכאוב שלוקח אותנו לשם (לגוף) בכוח, הרי שנדרשת כאן בחירה מודעת – לחזור. מזה לחזור? בסך הכול שוב מחדש לזהות את הגורם התומך – כיסא, כורסא, אדמה, ריצפה (אם אני עומד), לזהות את הלחץ בנקודת המפגש – זהו., מכאן, יש זיהוי של המוח שלנו את הקיום הפיזי שלנו. והזיהוי הזה, באופן אוטומטי מפעיל את מערכות הוויסות של המוח המופלא שלנו שמיד מזהה את כול ההחזקות השריריות המיותרות הקשורות לאותו אזור שזוהה כנתמך. הווה אומר, מאותו רגע אנחנו משחררים! משחררים באופן אוטומטי – כי המוח זיהה תמיכה פיזית וכחלק מתהליכי הוויסות שהוא עושה כל הזמן, הוא עוסק עכשיו גם בוויסות המתחים השריריים.

למה אנחנו לא עושים את זה?

אז בואו ראשית נזכור שעושים את זה מתייחס ל – לזהות את הגורם התומך – שזו פעולה מודעת או פעולת מודעות., בעוד שאת השחרור, כבר עושה המוח – זו לא פעולה שלנו שהרי זה ההיפך מפעולה, זו תוצאה של וויסות שהמוח יודע לעשות כמו אלפי פעולות וויסות אחרות שהוא עושה, בהבדל משמעותי אחד – שלפעולת וויסות זו אנחנו יכולים להיות מודעים, ואנחנו יכולים להיות גורם ישיר בהתרחשותה ע"י תשומת לב כל כך פשוטה – זיהוי הגורם התומך נקודה!

אז למה אנחנו לא עושים את פעולת הזיהוי הפשוטה הזו?
אפשר לומר את זה בצורה מאוד פשוטה – כי אנחנו עסוקים במשהו אחר, או כמו שהאופונופונו מסביר התקליטים, רבותי, התקליטים חוזרים ומסתובבים באותו מסלול, ונדרשת פעולה מודעת כדי לצאת מהמסלול הכל כך מובן מאיליו.
בפסיכולוגיה קוראים לתקליטים האלה תבניות – תבניות מחשבה אשר במקביל או בצמוד להן מתקיימות תבניות פעולה והן קשורות ומחוברות אחת לשנייה.

תחזוקה!

dsc_6245טוב הגענו סוף סוף לתחזוקה, מדוע דווקא בתחזוקה יש אפשרות לגעת בשורש העניין וליצור את השינוי המשמעותי ביותר?
איך שאני רואה את זה, רוב האנשים מגיעים לטיפול כשהם מרגישים שהם לא יכולים בלי זה, או שהם ממש ממש רוצים לצאת מהסבל. וכשהטיפול הוא על רקע של כאב אקוטי יש לו את היתרון בכך שאנשים מסכימים אז לעשות מאמצים מיוחדים מתוך תקווה שזה יעזור! ואכן זה כך, זה אכן עוזר. אבל כאשר מיד בתום התהליך הטיפולי שנועד מלכתחילה להקל או לשחרר לחלוטין מהכאב הבלתי נעים, נפסק הטיפול, אז אין כבר מה שיעצור את הזליגה חזרה לתקליטים שחריציהם טרם נסתמו, ושקצת תרגול נכון יותר עוד לא השכיח את תבניות הפעולה והחשיבה הישנות.

התחזוקה היא זמן של עבודת לוקסוס – אני לא חולה ולא סובל – להיפך, אני מרגיש טוב, וזה הזמן הנכון בקצב נכון שהוא בהתמדה (בואו לא נשכח כמה אנחנו מתמידים עם התקליטים שלנו) וללא לחץ, הווה אומר בקצב שמתאים לנו אך לאורך זמן, אנחנו מוזכרים ונזכרים שוב ושוב בעקר – באפשרות שלנו להיות נוכחים בגוף גם כשזה לא בא כמוצא ופתרון אחרון לבעיות שלנו, ויכולים אז לבנות לנו תקליט חדש – אלא שהפעם זה תקליט שאנחנו בוחרים – תקליט שמשאיר אותנו בתחושת הקיום ומאפשר לנו לא להילקח ממנה כל כך מהר כל כך בקלות!

מדוע האינטגרציה המבנית של רולף כל כך יעילה לפתרון כאבי גב?

34 Fמה בין אלכסנדר לאינטגרציה מבנית של רולף (רולפינג) לגבי כאבי גב.
אין שיטה אחת שטובה לכולם כמו שאין שני אנשים שהם אותו הדבר. יחד עם זאת יש טעם להבין כיצד שיטות שונות ניגשות לטיפול בבעיית כאבי גב, מה טוב בכל אחת מהן, מה עדיף בהתחלה ומה עדיף בהמשך, ומה הנטייה הטבעית שלי אל מול כול אחת מהגישות.
אני סבלתי מכאבי גב עוד מילדותי. קצת התביישתי בעובדה שלמרות שהייתי החזק מבין ילדי השכבה, בכול זאת עבודה מאומצת (הכי זכורה לי התקופה של מילוי שקי החול שלפני מלחמת ששת הימים בהיותי ממש ילד כבן 10) גרמה לי לכאבי גב חזקים עד שקשה היה לי מאוד להמשיך.

בשנות בית הספר התיכון למרות שהייתי אתלט מצטיין לא אחת ביליתי בבית עקב גב תפוס! והבעיה הזו של כאבי גב המשיכה ללוות אותי שנים רבות.
ביודפת שבגליל בהיותי עובד אדמה – עובד על טרקטורים בשדה, גם שם כמובן הציקו לי כאבי הגב אבל שם שמעתי על שיטת אלכסנדר והתחלתי ללמוד אותה ממש לעומק. השיטה עזרה לי באופן חלקי עם בעיית כאב גב תחתון, ולא כל כך עזרה לי בבעיה אחרת שהייתה לי בכתף.

אז כיצד טכניקת אלכסנדר עזרה?
זו שיטה מאוד עדינה, מה שעובד שם זו מחשבה נכונה.
איזו מחשבה? – מחשבה שמונעת יצירת לחץ על החוליות ועוזרת לשמר את המרווח הנכון בין כל חוליה לחוליה. מן הסתם זה אומר שלפחות בתחילת הדרך החלק המחשבתי שלי צריך להיות פעיל כדי להגיע לתוצאה ורק אחרי תרגול מתמשך ההשפעה יכולה להתקיים כבר באופן אוטומטי מבלי לחשוב על זה מחשבה פעילה. אגב המחשבה היא מאוד פשוטה ולפעמים אני קורא לה מנטרה כיוון שפשוט הייתי צריך לחזור עליה שוב ושוב: "הנח לצוואר להיות חופשי כדי לאפשר לראש ללכת לפנים ולמעלה כדי לאפשר לגב להתארך ולהתרחב" , אחרי שכבר הייתי מתורגל בזה המנטרה קיבלה קיצור במילות הקישור: "צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה גב ארוך ורחב" – זו מנטרה מצוינת שכאמור אם ממשיכים וחושבים אותה לאורך זמן ואח"כ תוך כדי פעולה, אז היא אכן משמרת את היחסים האלה בין חלקי הגוף ומשמרת את המרווח הנכון בין החוליות, מה שהיא עושה עוד יותר טוב, זה שהיא מונעת את ההרגל ההפוך – לקצר את עמוד השדרה. האופן בו היא מונעת את הקיצור מתחיל עוד טרם נעשה פעולה – דבר ראשון עלינו לעצור! להגיד את המנטרה (או כמו שהמקצוענים אומרים לתת את הכיוונים), ורק אז נעשה את הפעולה מבלי להתקצר אלא תוך שמירה על אורך – כלומר על המרווחים הנכונים בין החוליות. נסו, ואולי אף תצליחו, אלא מה שעלול להתל בכם הוא ההרגל, מבלי שתשימו לב, הוא כבר יכנס ויפעיל אתכם בצורה הלא נכונה – תוך כדי התקצרות ובדיוק לשם כך צריך את המורה, עד שנרכוש הרגלים חדשים ונוכל לפעול לבד נכון יותר.

במה שונה האינטגרציה המבנית של רולף משיטת אלכסנדר?
בצורת האפשור. שתי הגישות הן בתחום החינוך לתנועה ויציבה נכונה אך בעוד שטכניקת אלכסנדר יוצרת אפשור ע"י "המנטרה" וחזרה מרובה על תנועות בצורה נכונה, עד ליצירת הרגלים נכונים יותר, הרי שהאינטגרציה המבנית של רולף יוצרת אפשור מהיר יותר ע"י פתיחת הידבקויות הפאסיה.
הווה אומר, באינטגרציה המבנית, על מנת לעזור לנו לעשות את התנועה הנכונה, המטפל יוצר קודם כול מרחב חדש לתנועה בתוך הגוף שלנו.
אמר פעם מורה חכם לתנועה שאנחנו ביומיום מתרגלים את יציבת המחר שלנו, זאת בגלל שאם במהלך היומיום שלי אני יושב כפוף שעות רבות הרי זה איננו חוסר תרגול אלא זה תרגול ברור של יציבה כפופה שלא רק שיוצרת הרגל לישיבה כפופה אלא אף יוצרת הידבקויות וקיצורים במעטפות השרירים (בפאסיה), הידבקויות אלה מקצרות לי את הדרך אל היציבה שתרגלתי ומביאות אותי אליה מהר יותר ובאופן אוטומטי!
מה שהאינטגרציה המבנית עושה זה שהיא פותחת את ההידבקויות ויוצרת כך מצב חדש בגוף! פתאום שריר שהיה קצר, חזר לאורך הנכון שלו ולכן הוא מאפשר באופן אוטומטי תנועה נכונה יותר במפרק שקשור אליו! עכשיו מתווסף החינוך, כלומר הסבר מהי התנועה המדויקת והיעילה ביותר בכל מפרק, והמטופל גם מבצע אותה לא מעט פעמים במהלך הטיפול תוך יצירת העדפה אוטומטית של הגוף לתנועה במישור הנכון הזה.(כדי לקרוא בהרחבה כיצד המטפל יוצר זאת קרא באינטגרציה מבנית של ד"ר רולף – רולפינג) בעקרון יצירת העדפה כזו נעשית ע"י הפעלת לחץ של המטפל על כול אזור שמתקשח סביב המפרק שיוצר התנגדות לתנועה הנכונה., הלחץ מרכך וממיס את ההידבקויות והתנועה הופכת להיות קלה ואוטומטית במישור הנכון!
אם לא מסבירים, יש תנועות שאנשים ללא חינוך תנועתי חושבים שהן הנכונות כי כך לימדו אותם בכל מסגרת שהכירו עד הלום כמו למשל שכפות הרגליים אמורות לפנות ב 45 מעלות לצדדים, ואני שואל אתכם האם זה הגיוני? האומנם כפות הרגליים אמורות לפנות החוצה? לא אסביר כאן בפרוטרוט מדוע לא, (שוב מוזמנים לקרוא על כך בהרחבה במאמר על הקשר בין כאבי ברכיים לכאבי גב) אך אשאל אתכם: אם הגלגלים של הרכב שלכם היו פונים כך החוצה לאן הרכב שלכם היה נוסע?
ובכן בשתי השיטות ישנה הכוונה, הדרכה, לתנועה נכונה, אבל צורת האפשור מאוד שונה.,
אפשר לומר שהאינטגרציה המבנית של רולף היא גסה יותר – מתערבת בצורה עוצמתית יותר, אך גם התוצאות שלה בשל כך מהירות יותר ועוצמתיות יותר שכן השינוי הוא גם במבנה הגוף עצמו וגם בנטייה הטבעית או האוטומטית שלו לתנועה ולא רק ברובד המחשבתי או ברמה של המודעות.
מעבר לכך, היות שד"ר רולף הייתה מדענית ולא רק ביוכימאית אלא גם פיזיקאית, הרי שהדיוק שמאפיין את הבנת התנועה שלה לטעמי גדול יותר מבכל שיטה אחרת. כך למשל בשיטת אלכסנדר נוטים ללמד קימה מישיבה כשהרגליים בפיסוק ופונות ב 45 מעלות החוצה! כן זו לא שגיאה מבחינה פיזיקאלית, שכן מה שחשוב הוא שהברכיים ינועו על אותו מישור של כפות הרגליים ובכך הם לא טועים, אלא שיצירת העדפה לקימה כזו ייתכן שמטעה לגבי העמידה וההליכה שכן שם עדיף שכפות הרגליים יהיו מקבילות.

נקודת הבדל נוספת היא בדגש על הקשת הצווארית לעומת דגש על הקשת המותנית: אלכסנדר זיהה את התנועה השכיחה של שליחת הראש אחורה ולמטה – תנועה שמקצרת את הצוואר ודוחסת את כל עמוד השדרה כנקודת המפתח. לכן, בשיטתו, קודם כל לא עושים זאת, ורק אז עושים את ההיפך – הווה אומר צוואר חופשי, ראש לפנים ולמעלה.
זו שיטה מעולה שמקיימת את הבטחתה ויחד עם זאת בדיוק בגלל ההתמקדות הזו בצוואר יש נטייה להפריז בערך של המחשבה למעלה – דבר שגורם לקשיחות מוגזמת ומגוחכת אצל רבים מהתלמידים המתחילים של השיטה.
לעומת זאת אצל ד"ר רולף, הדגש הוא דווקא על הקשת המותנית אשר ליצור בה את האורך זה דורש דווקא פעולה של כפות הרגליים! יש בכך יתרון גדול שכן זה מוביל לראות את צמיחת הצוואר והראש למעלה כתוצאה של דחיפת האדמה ולא כתוצאה של מתח צווארי הנבנה ממחשבה למעלה!
ברור שעל כל הסבר שלי, יש לכול מורה לאלכסנדר את ההסבר שלו ואם חלקם אולי אסכים שכן כפי שכבר אמרתי השיטה טובה ויעילה אלא שהשיטה של רולף יעילה אף יותר וללא כל צל של ספק קודם כל בגלל האפשור שנוצר כתוצאה מפתיחת ההידבקויות!
יש עוד יתרונות לא מעטים לשיטה של רולף, אציין את חלקם בקצרה: השיטה של רולף מגדירה במדויק את קווי התנועה היעילים מבחינה פיזיקאלית – תנועה לאורך המישורים החוצים של הרגליים. השיטה מגדירה את ציר האמצע – באף שיטה אחרת לא מוזכרת נקודת קדמת העקב – אליה אמור להיות מכוון המשקל בעמידה.
השיטה בונה נוכחות ברורה במישור הפנימי של הגוף – בקדמת עמוד השדרה ומעוררת שרירים עמוקים לתפקוד נכון (במיוחד שאת שריר האיליפסואס והצד הפנימי של הרגל כולל הקשת הפנימית).
השיטה מלווה גם בסדרת תרגילים פיזיים שמאפשרים לכול תלמיד להתכוונן ולהתחבר מחדש כל פעם לציר המרכזי שלו ולתנועה שמתחילה מהציר הזה ושומרת על יעילות פיזיקאלית.
לסיום, המשמעות של הנוכחות בציר האמצע היא המשמעות של להיות מחובר למהות שלי ולפעול מתוכה!
סיכום:
בגלל רמת האפשור הגבוהה שלה, עדיפה האינטגרציה המבנית בשלב הראשון., יחד עם זאת, דווקא העדינות של טכניקת אלכסנדר ועבודת הראש הכרוכה בה, ישנה אוכלוסייה אשר לה תתאים קודם כול טכניקת אלכסנדר.
במאמר הבא אסביר את היחס בין האינטגרציה המבנית לעומת שיטות כמו פילאטיס ואימוני חדר כושר לגבי טיפול בכאבי גב.

טיפים לבעיות בגב עליון

תנועה בלב המעטפת
כיצד "מלמדים" את הגב העליון להתארגן מחדש ולא להיות מוחזק כל כך גבוה שלא לצורך?
ואיך הלימוד הזה קשור לד"ר איידה רולף ושיטת האינטגרציה המבנית שפיתחה.

חלקו העליון של הגב אצל רבים מאיתנו נוטה לעלות למעלה ולהישאר מוחזק כך.
זה לא שהגב העליון "צריך" או "אמור" להישאר במצב הזה אבל כשאנחנו מתרגלים
להחזיק למעלה את הכתפיים והשכמות כשבית החזה מכונס מעט פנימה (כדרך לשמירה על הצוואר ולפעמים כביטוי סירוב של הגוף לעניינים שונים) ועושים את זה במשך זמן ממושך, נוצרות הידבקויות ברקמות החיבור שעוטפות את השרירים.
ההידבקויות משמרות את התנועה וההחזקה האלה כאילו הגוף בא לקראתנו ואומר: `הנה, זה מה שאתה תמיד עושה, אז אני כבר מקבע לך את המצב, אתה לא ממש צריך להמשיך לעבוד קשה בשביל זה, אני כבר עושה את זה בשבילך".

התהליך הזה מזכיר קצת את קבצי הקוקיס במחשב. הם מקצרים לנו את הדרך, מישהו לומד אותנו ואת ההתנהלות שלנו ובא כבר לקראתנו. במחשב אפשר לנקות את קבצי הקוקיס ואז, אחרי שמנקים, למחשב לוקח יותר זמן להגיע, אבל הוא פוגש יותר אפשרויות בדרך ליעד.

האם אנחנו יכולים למחוק את ההידבקויות שמקבעות את הגב העליון שלנו למעלה ובאותו זמן מקבעות גם את בית החזה המוכנס פנימה?
האם אפשר לעצור את הקיפוזיס המזדחל? אותו גבנון שפעמים רבות הוא ממש לא הכרחי אלא תוצר של שימוש לוקה בשרירים שלנו?

שינוי בעשרה מפגשים
במהלך השנים פותחו שיטות רבות שבעזרתן הגוף יכול לייצר תנועה משוחררת יותר ויציבה טובה יותר, אבל יש שיטה אחת שיודעת "למחוק" את ההידבקויות או נכון יותר לומר: זוהי שיטה שיודעת לפתוח את ההידבקויות במעטפות השרירים כולן וגם כמובן את ההידבקויות המקבעות את החזקת הגב העליון למעלה.
לשיטה הזו קוראים אינטגרציה מבנית ופיתחה אותה ד"ר איידה רולף בשנות ה-60 של המאה הקודמת בארה"ב.
ד"ר רולף, שהייתה מדענית מהשורה הראשונה בתחומי הפיזיקה והביוכימיה, מצאה את האפשרות לפתוח את הידבקויות רקמות החיבור. הגילוי המרכזי שעומד בבסיס שיטתה היה שלחץ מדויק על רקמת החיבור הדבוקה יוצר חום במקום וממיס את ההידבקות.
עוד היא גילתה שכשמוסיפים ללחץ תנועה מאוד איטית וקשובה אפשר לפתוח את ההידבקויות ולהחזיר לרקמת החיבור את האורך שאבד לה. הטיפול באינטגרציה המבנית של רולף (רולפינג) נמשך עשרה מפגשים בלבד. אלה מפגשים מובנים ומתוכננים במהלכם נעשית פתיחת ההידבקויות שלב אחרי שלב מהחוץ אל הפנים (מתחילים מהצד החיצוני של הגוף ומגיעים עד למרכזו בסביבת עמוד השדרה) – כמו קילוף של קליפות הבצל ומלמטה למעלה או בעצם כמו בניית בניין.
התהליך המובנה הזה "יודע" להימנע מיצירת חוסר איזון מסוכן מחד ו"יודע" לבנות את הארגון המבני החדש של הגוף, שלב אחרי שלב, נדבך מעל נדבך, כך שכל חלק מתייצב מעל החלק שמתחתיו (ד"ר רולף חילקה את הגוף לחטיבות. למשל כף הרגל ומעליה השוק, שמעליה הירך וכן הלאה) עד לרום הראש.
הטיפול באינטגרציה המבנית (רולפינג) כולל שלושה מפגשים בהם הדגש הוא על השימוש הנכון במבנה המאורגן מחדש של הגוף. הלימוד קשור לשימוש באמצע המבנה והשימוש הנכון בכל אחת מהחטיבות כך שהן תמיד אחת מעל השנייה – אמצע על אמצע. בשלושת המפגשים האלה הגוף נחשף לאפשרויות התנועה והיציבה שנולדו עם פתיחת ההידבקויות. הלימוד ותרגול התנועה החדשה הכרחי כדי להפנים את השינוי ביציבה ובשימוש הנכון בשרירים.

על פי הניסיון המצטבר כעבור זמן קצר של תרגול מתום סדרת הטיפול נראה הגוף טוב יותר והוא גם חזק יותר.

לשמר את השינוי
האם ללא טיפול בשיטת רולפינג אפשר לפתוח הידבקויות? התשובה לשאלה הזו היא כן, אבל הפתיחה לא תהיה בצורה המקיפה והמובנית ולא עם התוצאה שהשיטה מניבה. אפשר לפתוח את ההידבקויות בעזרת לחץ בלבד (למשל כאשר מניחים כדור טניס מתחת לגוף בנקודה מסוימת ומשקל הגוף לוחץ עליו), אבל מה שחסר על מנת להגיע לתוצאה שכיוונה אליה ד"ר רולף זה התנועה האקטיבית תוך כדי הלחץ והדיוק הרב הנדרש בלחץ ובכיוונו מתוך מטרה להגיע לשרירים פנימיים יותר (צריך לזכור שלא תמיד ניתן להשתמש במשקל הגוף כדי לייצר לחץ כמו למשל בשרירי צוואר מסוימים ושרירים פנימיים כמו ה-Subscupoularis ועוד).

אבל עוד לפני הטיפול באינטגרציה המבנית של רולף או במקביל אליו, אפשר לשפר מאוד את מצב הגב העליון בעזרת כמה תרגילים פשוטים וכמה טיפים למחשבה.

אפשר לראות המחשות של הטיפים בסרטון למטה.
טיפ 1: מצד החזה
שימו לב לנשימתכם. האם איברים מסוימים זזים בזמן שאתם נושמים? הזיהוי המיידי הוא תנועה בבטן שיוצאת מעט החוצה עם השאיפה. ומה קורה בצלעות? האם יש בהן תנועה? האם בזמן הנשימה הרגשתם שהן מתרחבות לצדדים וגם לאחור? קחו נשימה לא גדולה במיוחד ואפשרו לצלעות לעלות למעלה בזמן השאיפה. שימו לב מה קרה ליציבה שלכם. האם הרגשתם שאתם מזדקפים מעט? כשעצם החזה עולה טיפ טיפה למעלה יחד עם כל הצלעות שמחוברות אליה נוצר מצב שבו הגב העליון יורד למטה. זה לא יכול לעבוד אחרת כיוון שהקדימה והאחורה של בית החזה מחוברים. לכן, אם הקדימה עולה – האחורה מוכרח לרדת.

האם אתם יכולים לזהות את הקשר הזה?
תשומת הלב לתנועת עצם החזה למעלה (תנועה קטנה מאוד, בקושי מילימטר, אבל אם אתה כפוף זה יראה כתנועה גדולה מאוד כיוון שכל הגב יתיישר והחזה יעלה למעלה) עושה את כל ההבדל בין להישאר עם גב עליון שעלה למעלה לגב עליון שחזר למטה ובית חזה שחזר למקומו למעלה.

טיפ 2: מצד הגב
שבו על כיסא ותנו לראש לרדת קדימה ולמטה. עכשיו התיישרו חזרה. שימו לב כיצד התבצע תהליך ההתיישרות. האם התחלתם מהראש? אם כן, הרי שזו התנועה הלא נכונה. הראש הוא האחרון שאמור לחזור למקומו. בכל תנועה אחרת נוצרת קשת צווארית מוגזמת והראש מגיע למקום שאינו מעל בית החזה אלא נוטה מאוד קדימה. להחזיק כך את הראש דורש מאמץ שרירי רב שלאורך זמן יוצר הידבקויות באזור החיבור בין הראש והצוואר.

הדרך הנכונה להתיישר נכון מתחילה בשכמות. נסו שוב לשבת על הכיסא, להוריד את הראש ולהתחיל את תנועת החזרה בכך שהשכמות יורדות למטה. מכאן דמיינו איך כל חוליה יודעת לפי תור לחזור למקומה. המשך התנועה לראש הוא טבעי. הראש חוזר למקומו לא כי המוח שלכם הורה לו אלא כי זוהי התנועה הקדמית של הגוף. למעשה, הראש לא צריך לעשות כלום. הוא חוזר למקום בזכות הגב שירד ולא בזכות שרירי הצוואר.
זכרו את התרגיל הזה. כדאי לחזור עליו ולזכור שאם אתם מפעילים מיד את שרירי הצוואר כדי להתיישר, הרי שאתם יוצרים קשת צווארית מוגברת שמתחילה את בעיות הצוואר והגב העליון שלכם.

טיפ 3: תשומת לב
זהו טיפ של תשומת לב. העניין כאן הוא לזהות מתי אני מרים כתפיים שלא לצורך (כמעט בכל התנועות שלנו אין צורך להרים כתפיים אלא בהרמת ידיים למעלה עד הסוף.) עצם הזיהוי בדרך כלל מטפל בבעיה מיד. כלומר, כשאני שם לב שאני מרים כתפיים שלא לצורך אני גם מוריד אותן חזרה. תשומת הלב שלכם לעניין זה יכולה להיות במהלך שעות העבודה הארוכות במשרד, בישיבה בבית מול הטלוויזיה בנהיגה ועוד. שימו לב כיצד הגוף מגיב מיד להיזכרות שלכם. למרות שבימים הראשונים של התרגול יש אי נוחות. הגילוי שאנחנו מרימים כתפיים שלא לצורך כל כך הרבה פעמים הוא כמעט מבהיל, אבל אפשר להירגע. דווקא התחושות האלה הן הסימן לשינוי שהולך ומתקרב. כשיש הפנמה שהרמת הכתפיים האוטומטית הזו יוצרת בעיות גב עליון, נעשית הדרך לשינוי קלה יותר. עוד יום יומיים של תסכול ופתאום הזיהוי מתחיל להקדים ולבוא והוא מגיע מיד עם הרמת הכתפיים. הזיהוי מוביל מיידית להורדת הכתפיים עד שיש תחושת שחרור בתנועתן והן כאילו נשפכות לצידי הגוף (לא נמשכות לאחור ולא שמוטות קדימה).

טיפ 4: משיכת כתפיים למטה
זה תרגיל שקל מאוד לעשות, אבל הוא קשה להסבר. אפשר לעשות אותו בישיבה או בעמידה (פחות מומלץ בשכיבה). מטרת התרגיל היא למנוע הידבקויות מעטפת השרירים שמרימים אוטומטית את הכתפיים וגם לבנות את ההרגל ההפוך. מכופפים את המרפקים ל-90 מעלות ואז לוחצים אותם למטה לכיוון הרצפה. המטרה היא ליצור מתיחה בצומת צוואר-כתפיים. השרירים שם מתארכים בניגוד גמור לתנועת הרמת הכתפיים. את "הלחיצה כלפי מטה" יש להחזיק כשתי שניות ולשחרר. כך עשר פעמים. את התרגיל יש לעשות שלוש פעמים ביום.

תרגלו בהנאה! אפשר לראות את הטיפים גם בסרטון:

בדרך לנעימות חובקת כל (חלק רביעי) – התמיכה

התמיכה

אחד הנושאים המרכזיים בשיטת טרייגר הוא התמיכה – זיהוי ושחרור. כשהמטופל מזהה (במוחו) את התמיכה הפיזית הוא יכול לאפשר לעצמו את השחרור – letting go.

האם אפשר ללמד "לעשות שחרור"? לא, כי שחרור אינו עשייה. אי אפשר "לעשות" תהליך טבעי שפשוט קורה תמיד כשהמוח מזהה תמיכה. למשל, כולם מכירים את התחושה וההרגשה שכשמגיעים הביתה אחרי יום עמוס וגדוש ו"נופלים" לספה או לכורסה. תמיד ברגע הזה של הנחיתה תשתחרר אנחת רווחה. היא משתחררת באופן טבעי והיא מבטאת את שחרור שרירי הנשימה. הזיהוי במוח של הספה כתומכת הוא זה שאפשר את השחרור.

וכשאין זיהוי של תמיכה? התגובה לאי זיהוי תמיכה היא כיווץ. זהו רפלקס להיעדר תחושת התמיכה והחשש והפחד מנפילה. כשלא מזהים תמיכה לאורך זמן הופך גם הכיווץ לכרוני. כשמטפלים בשיטת טרייגר פוגשים לא פעם אנשים שאצלם לא מתרחש התהליך האוטומטי והטבעי של שחרור גם כשהם למשל שוכבים על שולחן הטיפולים ונתמכים. לרוב, כשהם נשאלים על כך מספרים אנשים אלה שגם מחוץ לטיפול, למשל כשהם יושבים על כיסא בבית או בעבודה, המוח שלהם לא מזהה את התמיכה ולכן גם אין שחרור.

במקרים כאלה התפקיד שלנו כמטפלים הוא קודם לעזור למטופל לזהות את התמיכה הקיימת תמיד (נכון שישנם מצבים קיצוניים של רעידת אדמה אך באופן הרגיל והשגרתי היחס ביננו לבין האדמה הוא שהיא תומכת בגוף הפיזי שלנו) כדי שהמוח שלו ישחרר את ההחזקות והכיווצים המיותרים.

אם התמיכה היא תמידית איך זה שהמוח לא קולט את האינפורמציה הזו כל הזמן? התשובה לכך נמצאת בכוחות אחרים "שמשדרים" למוח עוד אינפורמציות והשידורים שלהם הרבה יותר חזקים משידורי התמיכה הפיזיולוגית. למשל, מחשבה מטרידה עוברת בראש, רגש כמו פחד פתאום מציף את המערכת. אלה מעמיסים על המוח אינפורמציה עוצמתית יותר שתופסת מקום נרחב יותר במוח וכשאיננו יודעים כיצד להשאיר את ערוץ התחושה פתוח הוא פשוט נסגר לטובת הפעילות ה"חשובה יותר". בזמן הזה המוח לא מזהה תמיכה ולכן לא מווסת את ההחזקות השריריות המיותרות.

הפניית תשומת הלב של המטופל לקיום הפיזי שלו על השולחן שנתמך בעצמו ומחובר לאדמה, בדרך כלל פותחת מחדש את ערוץ התחושה הפיזית במוח. הזיהוי המיידי במוח הוא זיהוי של לחץ בין הגוף לשולחן שעליו המטופל שוכב. תחושת הלחץ מספקת למעשה את תחושת הקיום הפיזי. זה הגורם המרגיע הראשון בדרך לשחרור.

זיהוי קיום השולחן מתחת לגוף מאפשר גם את הזיהוי שלו כתומך פיזי. זה השלב השני בתהליך ההרגעה של המטופלים. הפחד מפני נפילה, שהוא הפחד הבסיסי ביותר שלנו כבעלי גוף פיזי, נרגע כיוון שיש זיהוי למצב הקיים: אין נפילה כרגע. יותר מכך, אינפורמציית התמיכה מגיעה למטופל לא רק דרך השולחן אלא גם דרך המטפל שהוא השליח של האדמה (גם הוא עומד עליה, מזהה תמיכה ונתמך).

• (הרחבה בנושא זה אפשר לקרוא במאמר שנקרא "החיבור למטופל – איך עושים את זה")

כאשר מוסיפים לתחושת הקיום הפיזית של המטופל ולתחושת הקיום של הגורם התומך (שתי תחושות שהן אחת והן מתרחשות בו זמנית כתוצאה מזיהוי הלחץ בין התומך לגוף שלנו) את התנודה העדינה – הרי שזו מגבירה את זיהוי התמיכה ומאפשרת לו להתקיים לאורך זמן. ככל שנמשך זיהוי התמיכה כך גם נשמר מצב הרגיעה.

כל האמור בחלק זה על תפקיד התמיכה כבר הומחש בסרטונים הקודמים על החיבור ועל התנודה.

ההדגמה הנוכחית מבקשת להמחיש עוד יותר עד כמה זיהוי התמיכה מאפשר שחרור ונראה בה:

* כיצד זיהוי המטופלת את חוליות הצוואר בעזרת התמיכה לצוואר מאפשר לה לשחרר את הצוואר.

* זיהוי המטופלים את השולחן התומך במשיכה כלפי מעלה עם "הוצאת" חלק הגוף העליון מהשולחן. בהמשך זיהוי התמיכה לחלק הגוף העליון בזמן הרמה למצב של ישיבה מלאה ובהורדה/"הפלתם" למטה והקשתה לאחור.

חשוב לציין שהסרטונים שראיתם הם אותנטיים לגמרי. המטופלים המצולמים לא פגשו אותי מעולם לפני כן וגם לא את שיטת טרייגר. ההרצאה שבמסגרתה נערכו ההדגמות נועדה להמחיש את עוצמת נושא זיהוי התמיכה. עוד ראוי להגיד שההדגמות נעשו מול קהל של מטפלים במגע והתנועות היו גדולות יותר מאלו המקובלות בדרך כלל בשיטת טרייגר. את התנועות האלה בניתי בהדרגה מתוך אינטגרציה בין עקרונות שיטת טרייגר והציר המרכזי על פי שיטתה של ד"ר איידה רולף (רולפינג).

התנועות הגדולות משמשות כמה מטרות. ראשית, הן ממחישות בצורה הטובה ביותר כיצד תמיכה משמשת בסיס ליכולת של כל אחד לשחרר גם אם איננו מכיר כלל את המטפל.

התנועות הגדולות גם ממחישות באמצעות תחושה את החיבור בין חלקים שונים בגוף (למשל בפיתולים הגדולים שם המטופל חש את הקשר בין הרגל ליד).

התנועות הגדולות יכולות לשמש אותנו המטפלים בעבודה עם מטופלים הסובלים ממגבלות תנועתיות קשות. לימוד העבודה עם התנועות הגדולות עשוי לעזור מאוד גם לאחיות ואחים שבאים במגע עם חולים הסובלים ממגבלות תנועתיות.

התנועות הגדולות יכולות לשמש בסיס גם לפורקן דרך צחוק והומור במהלך טיפול ולבסוף, למרות שאפשר לתפוס אותן כגימיק מלהיב, הרי שהן ממלאות צרכים מאוד בסיסיים ועמוקים של כל אדם. כולם רוצים להיתמך ולפעמים גם להיות נישאים על כפיים.

בטיפולי טרייגר לעתים ייכנס משהו מתוך התנועות הגדולות ולפעמים כלל לא, הכול בהתאם לצורך הספציפי של המטופל.

במאמר הבא ארחיב בשני נושאים מרכזיים בשיטת טרייגר וקשורים קשר הדוק לנושא זיהוי התמיכה כתנאי לשחרור:

1. המבנה הגרמי של הגוף ומשמעותו בתהליך השחרור.

2. מוקדי ההחזקה הראשיים שלנו: הלסת והעיניים.

בדרך לנעימות חובקת כל / חלק שלישי

התנודה – סוגים ומטרות

התנודה להמחשת החיבור: מתבצעת כשהמטופל שוכב על הבטן. הגב משמש כמעין "ידית" לאחוז בה. התנודה המסוימת הזו ממחישה את החיבור לאגן. אחיזה בגב האמצעי והעליון יוצרת תנודה באגן (תנודה המדמה משקולת הנעה מצד לצד). בסרט המצורף יש הדגמה לחיבור כזה אלא שכדאי לשים לב שהחיבור אינו זורם בקלות. מתח שרירי לאורך הגב עוצר את טווח התנודה של האגן ("משקולת") ונדרשת התערבות טיפולית – תמיכה נוספת ומיוחדת לגב התחתון – שמאפשרת לשרירים המתוחים לשחרר מעט ולטווח התנודה של האגן לגדול.


התנודה להמחשת המשקל:
מתבצעת כשהמטופל שוכב על הגב ורגלו נשקלת.
בסרט המצורף מומחשים שני עקרונות בשיטת טרייגר:
העיקרון המוביל של תחושת המשקל שהוא המפתח לשחרור (Letting go). עיקרון זה מבוסס על העובדה ששחרור קורה באופן אוטומטי כאשר המוח מקבל את האינפורמציה של הקיום הפיזי. כדי להשאיר ערוץ פתוח במוח שיוכל לקלוט את האינפורמציה הפיזית יש להסב את תשומת לב המטופל לתחושת המשקל של האיבר אותו אנחנו שוקלים.

לא תמיד מטופל מצליח לקלוט את האינפורמציה שמכוונת לשחרור והוא מחזיק את הרגל בכוח משום שאין הוא מבין מה עליו לעשות. הדבר המדהים הוא שלמרות זאת, כשמפנים את תשומת לבו לתחושת משקל האיבר הנשקל, עדיין אין לו מושג מה עליו לעשות אבל מתרחש שחרור.

עיקרון שני הנמצא בסרט ההדגמה הוא שוב עיקרון החיבור: כיצד תנודה ברגל יוצרת חיבור לכל אורך הגוף. ניתן לראות בבירור כיצד התנודה מגיעה עד הקצוות – מכף רגל ועד ראש. הצופה יכול לראות איך התנועה עוברת לכל אורך הגוף. המטופל מרגיש את זה.

בחלקה השני של ההדגמה – שקילת חצי רגל או רגל בכיפוף, נכנס לתמונה אלמנט נוסף ומרכזי בלמידה איך לשחרר ואיך להביא לשחרור:  זיהוי התמיכה תוך כדי תנועה. מה שעוזר למטופל להמשיך ולזהות את הגורם התומך גם בתנועה הוא שתנועת המטפל מתחילה ברגליו ולא בידיו. המטפל מזהה בעצמו את התמיכה ברגליו ומעביר אותה דרך ידיו אל המטופל.

התנודה להמחשת המבנה: מתבצעת כשהמטופל שוכב על הבטן. תנודה ביד בכיפוף למטה להמחשת מפרק הכתף, ואחר כך שקילת כל היד ב-45 מעלות למעלה להמחשת החופש בין היד עם השכמה ביחס לצלעות, המחשת חופש התנועה בין השכמה לצלעות גם באופן ישיר ללא היד (הרמת השכמה מול לחץ קל על הצלעות).

בהדגמה בסרט ניתן לראות כיצד התנודות בחלקים שונים של הגוף מאפשרים למטופל "לתפוס" איך הגוף בנוי – איפה נמצא מפרק הכתף, מהי התנועה האפשרית בתוכו וכו'. מפרקים נוספים שמומחשים בהדגמה אך לא מוזכרים בה הם מפרק המרפק מצד אחד ומפרק שורש כף היד מצד שני. בשניהם מתרחשת תנועה שממחישה את הקיום והמבנה שלהם. בהמשך מומחש החיבור בין מפרק הכתף לשכמה וכיצד הכתף יחד עם השכמה נעה ביחס לכלוב הצלעות (איזו תנועה אפשרית שם ואיך מרגישה התנועה הזו). ובסיום היד כולה – האמה, הזרוע, הכתף והשכמה – כולם מונעים כאיבר אחד ביחס לכלוב הצלעות וביחס לעמוד השדרה.

התנודה להמחשת המתח העודף או המתח החסר במפרקים: מתבצעת כשהמטופל שוכב על הבטן. מבצעים תנודה של כף הרגל. במערך הוויסותים שמוח התת מודע שלנו יודע לבצע נמצא גם איזון המתח ברצועות ובשרירים. אלא שכדי לעשות זאת זקוק המוח לאינפורמציה לגבי מצב הרצועות והשרירים בהם יש תנועה. התנודות נותנות אינפורמציה מדויקת לכך.

יחד עם מוח התת מודע מקבלים את האינפורמציה הזו גם המטפל וגם המטופל והם יכולים להתייחס אליה. למשל, הנחייה לחיזוק על ידי פעילות או הנחייה לשחרור על ידי הפניית תשומת לב המטופל לתחושת המשקל של "המשקולת" (במקרה זה כף הרגל).

בסרט המצורף מודגמת בדיקה לא רק של המתח סביב הקרסול אלא גם של המתח בתוך כף הרגל בין העקב לאצבעות.

הדגמה נוספת של אותו נושא אך בשכיבה על הגב ובה נראה בנוסף למתח בסביבת הקרסול גם את המתח השרירי שבין השוק לכף הרגל. שוב, התנודה מעבירה אינפורמציה על רמת המתח אלא שהפעם מופיע אלמנט נוסף שמעביר אינפורמציה והוא המגע הלוחץ מעט לאורך השוק – האינפורמציה שהוא מעביר היא רמת המתח השרירי של אותם שרירים עליהם המטפל לוחץ (בעדינות יחסית).

תנודה גדולה להמחשת חיבור במתיחה : התנודה בפיתול היא מינימלית. הפיתול עצמו יוצר את תחושת החיבור דרך מתיחה מקצה לקצה (במקרה הזה מקצה כף הרגל לכף היד). תפקידה של התנודה כאן הוא להמחיש קלות את המתיחה עצמה ואת המשקל של הקצוות: של הרגל מצד אחד ושל היד כולל השכמה מהצד השני אך הדבר העיקרי הוא ההופעה של האלמנט המחבר – הגב, כשהוא מתוח, ממחיש את החיבור בין הקצוות.

  • לסיכום,

כדי שהמוח יוכל לזהות את הקיום הפיזי ואז לשחרר עוזרת לו התנודה בכך שהיא מעבירה אליו כל הזמן אינפורמציה מתאימה. זאת ועוד, התנודה גם מייצרת רגיעה יחסית הן במוח והן בשרירים בזכות המונוטוניות שלה והחזרה עליה שוב ושוב. לפעמים התנודה מביאה לשחרור הורמונים ומשככי כאבים כאנדורפינים.

לתנודה יש גם אפקט של הארכת שרירים כיוון שהיא עובדת כמשקולת שחוזרת ומותחת מתיחה קלה את השרירים שאליהם מחובר האיבר המתנדנד.

בדרך אל הנעימות חובקת כל לתנודה יש תפקיד משמעותי ומרכזי. כשהיא מעבירה את תחושת הקיום הפיזי ומזכירה את התמיכה התמידית היא מביאה לחיבור שלם בין כל המרכיבים, הסיבים המחברים – השרירים, הגידים, הפאסיות והרצועות.

התנודה גם מאפשרת למוח לבצע איזון במערכת. כלומר, להעלות טונוס במקומות חלשים ולהוריד טונוס במקומות מוחזקים.

בדרך לנעימות חובקת כל / חלק שני

החיבור

בניסיון להתחקות אחר המרכיב או החלק בשיטת טרייגר שעובד יותר מכולם ומביא להצלחת הטיפול נדון בכל אחד מהם בנפרד. בסיום תעלה השאלה, האינדיבידואלית אבל גם הכללית, האם רק מרכיב אחד יכול לעבוד לבדו או שההצלחה תלויה בדרך ההרמונית בה כל המרכיבים עובדים יחד.
התחנה הראשונה במסע הזה הוא החיבור. החיבור בין מטפל למטופל הוא אחת המשימות הקריטיות ביותר שעומדות בפני המטפל. המגע הראשוני שלו נועד ליצור חיבור בין הגוף שלו עצמו לגוף המטופל – ממש כמו "הארכה" של הגוף או כמו שני קרונות רכבת שמתחברים כך שמאותו רגע ואילך כל תנועה תעבור לאורך שני הגופים כגוף אחד. חיבור כזה דורש מיומנות רבה בעיקר בגלל ההרגל שלנו המטפלים לעשות, להיות אקטיביים ולפעמים במקום המטופלים.
המטפל אמור ליצור את החיבור למטופל מתוך מגע מאוד פתוח. כלומר, מגע מאוד לא עושה אלא מתחבר פשוטו כמשמעו.
הטוב ביותר הוא כאשר לאחר החיבור הראשוני, את התנועה ייצרו רגליו ולא ידיו של המטפל. באופן הזה הוא יוכל ביתר קלות להמשיך ולשמר את החיבור שאין בו עשייה.
כשמטפל למד כיצד להתחבר וכיצד להניע את שני הגופים גם יחד מתוך עבודת הרגליים שלו עצמו, רק אז הוא יכול להמשיך ולפתח את התנועה גם עם עבודת ידיים אך גם אז עבודת הידיים תמיד נשענת ונתמכת על ידי הרגליים שלו שמחוברות לאדמה. המטפל נשאר תמיד הגשר והמתווך בין המטופל לאדמה. כמו שהתנועה אמורה לעבור ממנו אל המטופל כך גם תחושת תמיכת האדמה אמורה לעבור מהמטפל אל המטופל. אפשר לומר שהמטפל הוא במקרה הזה מורה ללימוד מערכת יחסים נכונה בין המטופל לאדמה התומכת.
אם החיבור לאדמה לא נעשה בדרך הזו שבה הרגליים הן שמעבירות אותו ולא הידיים, הרי שהמטרה לא הושגה.
כאשר עבודת הידיים מנותקת מתמיכת האדמה, הרי שמיד ניתק גם החיבור שכבר נוצר עבור המטופל אל האדמה באמצעות המטפל ובמקומו מופיעה מערכת יחסים בין המטפל למטופל דרך המגע של המטפל. קל להבין את זה אם תחשבו לרגע מה קורה כשמישהו מזיז אתכם. ברגיל, כשמשהו מזיז אותי הגוף שלי נדרך, ייתכן שהוא מתכווץ, ייתכן שהוא מצליח לשחרר. מה שקובע את התגובה שלי הוא האינטרפרטציה שלי את המגע המזיז: אם הוא נחווה אצלי כתוקפני – אני מתכווץ, אם הוא נחווה כנעים ומנעים – אני מתרכך. כך או כך אני עוסק באינטרפרטציה של המגע של מישהו אחר, חיצוני לי, ולא בעצמי. אני לא פנוי להיות בחוויית הקיום הפיזי שלי.
אז זה בעצם לב העניין במאמר זה: מדובר באומנות של המטפל להשאיר את מערכת היחסים בין המטופל לאדמה כדי שיוכל לבנות על בסיסה מערכת יחסים עם עצמו – עם הקיום הפיזי שלו. וכדי שזה יקרה, כל מגע ותנועה צריכים להיחוות בהקשר הזה ולא בקשר הבין אישי.
מצב זה דורש מן המטפל מיומנות ליצירת תנועה בגוף המטופל כדי להגביר אצלו את התחושה של הקיום הפיזי שלו ואת התמיכה של האדמה. המטפל הוא בבחינת שליח, מתווך, מורה. מרכז תשומת הלב שלו אמור להיות לכך ולא לקשר שלו למטופל.
מעניין שדווקא כדי להיות מסוגל ליצור תנועה כזו, המטפל עצמו חייב לבוא ממקום מאוד פתוח, מאוד מקבל, מאוד אוהב. העמדה הזו מאפשרת לו להיות פחות "הנושא" בתוך מערכת היחסים המתהווה בטיפול.
בסרטון אפשר לראות את החלק הראשון של יצירת הקשר דרך המגע עם המטופל.

ועתה עולה השאלה לשם מה בכלל אנו נדרשים לתנועות במהלך הטיפול. התשובה נחלקת לשניים. ראשית, התנועה נחוצה כדי לשמר את המודעות התחושתית שכן ללא שינויים המוח מפסיק לזהות את הקיום הפיזי.
החלק השני של התשובה מפנה לזיהוי סוג התנועה העיקרי שטרייגר בחר להשתמש בו: התנודה. התנודה (והאפקטים שלה) תעמוד במרכז המאמר הבא.