רוב האנשים שמגיעים לקליניקות של רפואה משלימה (לגבי רפואה זה מובן מאיליו) מגיעים אליה לקבלת טיפול במצבים אקוטיים אבל התופעה הזו נוגדת את מהות הרפואה המשלימה שבד"כ מכילה בתוכה אלמנט חינוכי, שינוי הרגלים, ובניית תהליכים שיקומיים לשיפור החיים בגוף.
התחום שאני עוסק בו הוא תחום החיים בגוף ברמת החוויה הפיזית – מתעסק באיך זה לחיות בגוף, ואיך זה יכול להיות. מה אם הייתם יודעים בביטחון מלא שאפשר שהחוויה של החיים בגוף תהיה נעימה יותר, ומספקת יותר?
חלק מאתנו מנסים למצוא את החוויה הזו דרך עיסוק פיזי כמו סוגי ספורט שונים ועד חוויות של ספורט אקסטרים – על מנת להעשיר את החוויה הקיומית ולהכניס אליה אף ריגוש ותחושה של – כדאי ושווה לחיות!
אבל מה אם היה מתברר לכם שספורט אתגרי או אקסטרים הם לא הדרך היחידה למלא את החלל הזה של ההנאה החסרה מהקיום עצמו? ומה אם הייתי מגלה לכם שאפשר ליהנות מכול רגע של הקיום הפיזי שלנו מבלי לשנות באופן רדיקלי את התכן של מה שאנחנו עושים בחיים? – האם הייתם מתעניינים מספיק כדי לבדוק אם לא עוד אחד מנסה למכור לכם משהו? – שהרי אנחנו מדברים כאן על חווית הקיום עצמה – האם זה מעניין בכלל?
ובכן מפליא או לא, את רוב האנשים זה לא ממש מעניין, אנחנו לא נמצאים בחוויית הקיום, אנחנו, נמצאים בחלימה על הקיום הווה אומר אנחנו בראש, במחשבות, בדמיונות והכי הרבה בחזרה על מה שכבר היה, לא משנה מה, בחוויה הקיומית בגוף אנחנו רגעים ספורים ביום בלבד!
ואת זה אפשר לשנות!
הרבה אנשים נחשפו לאחרונה יחסית לשיטת האופונופנו המופלאה שמלמדת אותנו כיצד לשנות את הדיסק בראש, שכן הדיסקים שלנו כאמור חוזרים על עצמם כל הזמן ולא פשוט לצאת משם. אבל האופונופונו מגדיר יציאה ממחשבה אחת למחשבה אחרת, אומנם זו יציאה ממשית מעבדות לחירות, מאוטומטיות לבחירה חופשית אבל במהות נשארנו במחשבה.
יסלחו לי כל אלה שרואים אי דיוקים בדברים שלי שהרי אלה משמשים כאן רק הקדמה כדי לומר שאפשר גם לעשות שינוי מהותי – שיש בו גם סוג של מימוש, – בקיצור אפשר להיות נוכח בגוף. נשמע פשוט, אבל אנחנו לא שם!
אז איך אפשר להיות נוכח בגוף? ומה זה קשור בכלל לתחזוקה ומה לזה ולאופונופונו – למה לערבב דברים?
אז זהו שהכול מחובר וכדי ליהנות באמת מהסלט הזה יש טעם לזהות את המרכיבים.
איך אפשר להיות נוכח בגוף?
אין פשוט מזה, ברגע זה, נזהה את הלחץ שבין הגוף שלנו לבין מה שתומך אותנו, כיסא, ספא כורסא וכד'. נזהה את קיום הגורם התומך – למשל הכיסא, כיוון שהלחץ מאפשר לנו לזהות אותו תחושתית, באותו רגע אנחנו גם מזהים את קיום הגוף הפיזי שלנו. – זיהוי הקיום הפיזי הוא נוכחות בגוף נקודה. שימו לב כמה מהר אנחנו מאבדים את זה – הנה עולה מחשבה, מה פתאום, לזה אתה קורא נוכחות? נוכחות זה הרבה יותר מזה, זה להרגיש את הקיום הפיזי בכול חלק של הגוף, או לפחות נוכחות מתקיימת בכול מקום בגוף בו מרגישים את הקיום הפיזי. – נכון. מסכים, וגם להבנות נוספות אני מסכים, אבל אנחנו עוסקים כרגע בעובדה הפשוטה שאנחנו כבר לא שם, כבר לא בנוכחות/זיהוי הקיום הגופני , כיוון שאנחנו נלקחנו ע"י המחשבות! ומבחינה זו כרגע לעניינינו לא חשוב איזה מחשבות.
מה שנחמד וטוב זה שגם הדרך חזרה לנוכחות בגוף יכולה להיות מהירה באותה מידה אלא שכאן אם זה לא פצע או מכאוב שלוקח אותנו לשם (לגוף) בכוח, הרי שנדרשת כאן בחירה מודעת – לחזור. מזה לחזור? בסך הכול שוב מחדש לזהות את הגורם התומך – כיסא, כורסא, אדמה, ריצפה (אם אני עומד), לזהות את הלחץ בנקודת המפגש – זהו., מכאן, יש זיהוי של המוח שלנו את הקיום הפיזי שלנו. והזיהוי הזה, באופן אוטומטי מפעיל את מערכות הוויסות של המוח המופלא שלנו שמיד מזהה את כול ההחזקות השריריות המיותרות הקשורות לאותו אזור שזוהה כנתמך. הווה אומר, מאותו רגע אנחנו משחררים! משחררים באופן אוטומטי – כי המוח זיהה תמיכה פיזית וכחלק מתהליכי הוויסות שהוא עושה כל הזמן, הוא עוסק עכשיו גם בוויסות המתחים השריריים.
למה אנחנו לא עושים את זה?
אז בואו ראשית נזכור שעושים את זה מתייחס ל – לזהות את הגורם התומך – שזו פעולה מודעת או פעולת מודעות., בעוד שאת השחרור, כבר עושה המוח – זו לא פעולה שלנו שהרי זה ההיפך מפעולה, זו תוצאה של וויסות שהמוח יודע לעשות כמו אלפי פעולות וויסות אחרות שהוא עושה, בהבדל משמעותי אחד – שלפעולת וויסות זו אנחנו יכולים להיות מודעים, ואנחנו יכולים להיות גורם ישיר בהתרחשותה ע"י תשומת לב כל כך פשוטה – זיהוי הגורם התומך נקודה!
אז למה אנחנו לא עושים את פעולת הזיהוי הפשוטה הזו?
אפשר לומר את זה בצורה מאוד פשוטה – כי אנחנו עסוקים במשהו אחר, או כמו שהאופונופונו מסביר התקליטים, רבותי, התקליטים חוזרים ומסתובבים באותו מסלול, ונדרשת פעולה מודעת כדי לצאת מהמסלול הכל כך מובן מאיליו.
בפסיכולוגיה קוראים לתקליטים האלה תבניות – תבניות מחשבה אשר במקביל או בצמוד להן מתקיימות תבניות פעולה והן קשורות ומחוברות אחת לשנייה.
תחזוקה!
טוב הגענו סוף סוף לתחזוקה, מדוע דווקא בתחזוקה יש אפשרות לגעת בשורש העניין וליצור את השינוי המשמעותי ביותר?
איך שאני רואה את זה, רוב האנשים מגיעים לטיפול כשהם מרגישים שהם לא יכולים בלי זה, או שהם ממש ממש רוצים לצאת מהסבל. וכשהטיפול הוא על רקע של כאב אקוטי יש לו את היתרון בכך שאנשים מסכימים אז לעשות מאמצים מיוחדים מתוך תקווה שזה יעזור! ואכן זה כך, זה אכן עוזר. אבל כאשר מיד בתום התהליך הטיפולי שנועד מלכתחילה להקל או לשחרר לחלוטין מהכאב הבלתי נעים, נפסק הטיפול, אז אין כבר מה שיעצור את הזליגה חזרה לתקליטים שחריציהם טרם נסתמו, ושקצת תרגול נכון יותר עוד לא השכיח את תבניות הפעולה והחשיבה הישנות.
התחזוקה היא זמן של עבודת לוקסוס – אני לא חולה ולא סובל – להיפך, אני מרגיש טוב, וזה הזמן הנכון בקצב נכון שהוא בהתמדה (בואו לא נשכח כמה אנחנו מתמידים עם התקליטים שלנו) וללא לחץ, הווה אומר בקצב שמתאים לנו אך לאורך זמן, אנחנו מוזכרים ונזכרים שוב ושוב בעקר – באפשרות שלנו להיות נוכחים בגוף גם כשזה לא בא כמוצא ופתרון אחרון לבעיות שלנו, ויכולים אז לבנות לנו תקליט חדש – אלא שהפעם זה תקליט שאנחנו בוחרים – תקליט שמשאיר אותנו בתחושת הקיום ומאפשר לנו לא להילקח ממנה כל כך מהר כל כך בקלות!
הבלוג של אבי בחט 